צמיחה, התחדשות, יצירתיות ושאר המאפיינים שמעניקים משמעות לחיים, כרוכים פעמים רבות בלידה של משהו חדש. איך עושים שינוי בחיים? המסע שעברתי לימד אותי ששינוי אמיתי מתחיל מעבודה פנימית.

המסע שלי הוא מתנתי אלייך. לאחר שנים של תהליכי התפתחות אישית שעברתי בעזרת ספרים, סדנאות, לימודים, תפילות ומורות דרך שפגשתי בצמתים משמעותיים בחיי, חשתי שאני זקוקה לכלי כדי להעביר את זה הלאה. ערכת הקלפים הזו היא אוסף התובנות, השיעורים והחוויות שעיצבו את חיי. אני מאמינה שעל כל אחת לעבור מסע 'מלכותא' כדי להגיע לאמת הפנימית שלה.

מילאתי את מחברותיי בכתבים, חלקם אינטואיטיביים ואחרים מעין רשימות וניסוחים של רעיונות, תובנות והשראות שפקחו צוהר לחלונות נפשי. והנה הגיע היום שבו התבוננתי על שפע חכמת ה'מלכותא' שהצטברה במחברתי, והבנתי שעליי לאגד הכל באופן כזה שיגיע ללבבות ויגע בנפש.

חשבתי רבות על איכות וצורת הכלי שישמש כשופר לכל מה שליקטתי במשך העשור האחרון, ומתוך שפע האפשרויות, לבי הוביל אותי ליצירת ערכת קלפי 'מלכותא', שאת אוחזת כעת. הקלפים הם אוסף התובנות שמנחות את חיי, שלאורן אני מוליכה את ה'מלכותא' שלי.

כל קלף שתבחרי, הן באופן סמוי (בבחירה לא מודעת) והן באופן גלוי (בבחירה מודעת), יוביל אותך לשדה של אור שבו את תחליטי בעצמך, כמה לשאוב ממנו, כמה למנן אותו, ואיך ליצור בעזרתו את השינוי הפנימי בכל תחום בחיים שאיתו את מתמודדת.

 ברוכה הבאה לסיפור האישי שלי!

 כשהרגשות נאלמים

החיים מזמנים לנו אתגרים רבים שלעתים מרתיעים אותנו וגורמים לנו לחשוש מלהתקדם הלאה בנתיב חיינו. זה נכון במיוחד כאשר מדובר בהתחלות חדשות בתחומים שונים כמו קריירה, זוגיות, הורות, מעבר דירה ובעצם כל דרך חדשה שמסמלת התחלה לא מוכרת. החששות הללו מובנים, אך פעמים רבות הם מונעים מאיתנו לנסות בכלל את מה שתכננו.

גם לי היה נראה כי מסע החיים ממשיך את עצמו מכוח האינרציה, אבל בעוד שאצל אחרים הוא אכן ממשיך מבלי לעצור ולשאול שאלות כמו "למה?" "איך" "האם?" – אצלי צצו שינויים. בהתחלה הם היו זעירים עד כי כמעט לא חשתי בהם, אבל בהדרגה הם הפכו משמעותיים. אי אפשר היה להתעלם מהם משום שהם סללו לי דרך מוארת להתחדשות וצמיחה.

עד גיל 39 הגדרתי את עצמי כאישה תכליתית ומשימתית. עולם הרגש כמו טושטש ממני, רגשות נאלמו ונעלמו בתוכי.

היה לי ביטחון בעוגני העולם שבניתי – ביטחון במשפחה, יציבות כלכלית, יציבות תעסוקתית, נוחות זוגית, בית נעים. החוויות הגדולות של חיי היו דרך ילדיי, תמיד דרכם, עבורם, למענם. לכאורה לא עצרתי כדי לשאול, להבין. עולם הרגשות שלי הסתכם במנעד צר – עצבות, שמחה ומשהו ביניהם שהיום אני מפרשת את זה כריקנות. אפילו לא התעכבתי כדי לשאול מדוע איני חווה קשת רגשות רחבה. כל עוד אני עסוקה למען האחר (האחר = הורים, בן זוג, ילדים, הבית, ילדים, עבודה) היה לי נוח לשים את זה בצד. לא ידעתי שיש מקום לשיח ביני לבין עצמי.

לגדל ילדים זו עבודה מורכבת, לפעמים קשה, כל אם בעולם כנראה תסכים איתי – אולם במקרה שלי לא ראיתי בעייתיות בעובדה שהצרכים האישיים שלי אינם ממומשים. ייתכן שאפילו לא ידעתי לזהות איזה צורך אינו מתמלא. בדיעבד אני מודה על חוסר התודעה הזו, כי ייתכן שאם הייתי "ערה" וחווה דברים בדרך שחוויתי, הייתי מתמודדת עם סערות שיכלו לטלטל את חיי.

'התעוררות'

לאחר שלב שבו חוויתי התעוררות, עברתי שלב נוסף במסע ההתפתחות האישית שלי, שאותו הגדרתי כהתפקחות. זו הייתה תחנה משמעותית בדרך לקראת השינוי הגדול ולחישוב מסלול מחדש. הארות נוספות הגיעו לחיי: המסע להודו, לימודי קבלה, לימודי הנחיית קבוצות, לימודי יעוץ זוגי. עזבתי את העבודה שלי כשכירה, עבודה שבה התמדתי יותר מעשרים שנה, והתמסרתי לאני החדשה שזכיתי לגלות.

"עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני"

ישנו קשר מהותי בין הפנים והחוץ, זהו מושג משמעותי שנלמד בעולם הקבלה. הכוונה שהכל נמצא בתוכי, ומה שאני מרגישה/חווה/מאמינה – כל זה מוקרן ממני החוצה בכל נושא בחיים ובכל מערכת יחסים שאני מתנהלת בה. אם אני אלימה כלפי עצמי – זה דפוס שיצא ממני החוצה. אם אני רגישה יתר על המידה כלפי עצמי – רגישות זו תבוא לידי ביטוי גם כלפי האחר. אם אני מאופקת וסגורה – האיפוק הזה יצמצם אותי גם כשאני נמצאת במרחב חברתי. אם אני מונעת מרגשות נקם – אני אחפש איך לתת להם ביטוי. אם אני מתייחסת לעצמי כמלכה – אני אראה את העולם כממלכה.

כן, אני יודעת שלא מקובל להכריז על עצמי כמלכה. זה נשמע מתנשא ויומרני, אבל שאלתי את עצמי למה? למה אנחנו מפחדות לשים את המילה "אני" לפני כל דבר אחר? למה אנחנו מפחדות להגיד "מגיע לי!", אולי אני ראויה?…

ראויה לקבל, ראויה להצליח, ראויה לחגוג את חיי, ראויה להיות.

​ראויה לאהוב ולהיות נאהבת.

ראויה להאמין.

אמונה – כלי נפלא להתאמן בו

אני מאמינה ויודעת שעלייך לאהוב את עצמך, להיות שלמה עם מי שאת – כן, זה נשמע כמו קלישאה של החיים. כולנו רוצות לאהוב את עצמנו. אבל איך מגיעים לזה? לזה באמת. אחותי, זה מסע שלם של חיים ואין פה קיצורי דרך או קסמים. אני אוכל לספר לך מה עובד בשבילי במילה אחת: אמונה. כן, אמונה. אמונה היא כלי שניתן לאמן כמו שריר, להרחיב ולצמצם, לחזק ולהחליש.

אני מאמינה בלב שלם שנבראנו בצלמו, וכפי שהבורא הוא ישות טובה ומיטיבה, כך גם עליי מוטלת עבודת חיים: לטפח במהות שלי מידות ראויות וערכים טובים, בדיוק כמו שקיימים בבורא.

ישנה אמרה הטוענת: "במקום בו נגמר השכל – מתחילה האמונה". אומרים שהידיעה היא כוח שיש לו סוף, והאמונה היא כוח האינסוף. כשאני מדברת על אמונה איני מתכוונת רק לאמונה דתית, אלא לאמונה פשוטה בכח שקיים מעלינו ומשגיח על הכל. ומה זה "הכל"? זו החכמה, הגבורה, השמחה, הקדושה, הגדולה, הטהרה, החמלה, החביבות והענוה, היופי והחן. כשאנחנו מתמלאים אמונה במשהו שהוא גדול מאיתנו, אנו יכולים לחוש את זרם החיות של העולם זורם גם בתוכנו וממלא אותנו ברצון לחיות חיים שמחים יותר, טובים יותר והרמוניים יותר כלפי הבריאה שסביבנו.

איך זה מתבטא בחיי היום-יום שלנו? זה יכול להישמע כשאלה עמוקה ומורכבת מאין כמותה, אך למעשה, בחשיבתי הפנימית אני מגלה שזה כה גלוי, כה מובן. הרי שאם האדם מתבונן על העולם בתוכו הוא חי, הוא יגלה בו מערכות אדירות של אקולוגיה, סימביוזה בין מערכות חיים, מסלולי כוכבים וגלקסיות, והכל עומד בסדר וארגון מדהימים. כאשר הוא מעמיק במבט הזה הוא חש שהבריאה כולה מתגשמת בהרמוניה. הוא מרגיש שהכל מאורגן סביבו ושום פרט איננו סתמי או אקראי. הפלא הזה גורם לו לחוש שהוא חלק קטן בתוך סימפוניה אדירה של החיים.

משום כך הבריאה הקוסמית בעיניי היא מעין גאוניות יצירתית וקסם. ברגע שהאמונה חיה בתוכי אני מרגישה שהכל נוצר ממנו, מהכוח העליון, מבורא העולמות, וכוח זה רק רוצה להיטיב איתנו. ברגע שנרגיש חלק מהכוח הזה, זה יהיה  אפשרי לקיים 'ואהבת לרעך כמוך'.

מסע גשמי בתוך חוויה רוחנית

אני מאמינה שהמסע הגשמי שאנו עוברים הוא למעשה תחנה במסע הרוחני הגדול. העולם הזה דומה לחלום, מעין אשליה. אני מדמה אותו לשביל עם הרבה פניות וסמטאות. השביל הוא המסע והפניות והסמטאות הן תחומי החיים כמו: זוגיות, קריירה, כסף, בריאות וכל הסיטואציות בתוך מערכות היחסים, גם שלנו עם עצמנו.

 להאכיל את הזאב הטוב שבתוכי

מכירות את האגדה האינדיאנית על הזאב הרע והזאב הטוב שבתוכנו?

זהו משל שמדגיש את הכוח שיש בידנו בבחירת גישה לחיים:

סב קשיש מספר לנכדו על שני זאבים: הטוב והרע. "שניהם נמצאים בתוכנו", הוא אומר לו –

"הזאב הרע חושב ומביע תסכול, פחד, כעס, קנאה, טינה, חרטה, אשמה, עלבון, אגו …

הזאב הטוב חושב ומביע אהבה, עזרה, אמפטיה, שמחה, רעות, ענווה …"

 "אז מי מנצח?" שואל הילד.

"זה שאתה מאכיל אותו יותר", עונה הסב.

את הבחירה איזה זאב להאכיל אנחנו עושות על בסיס יומיומי – האם "להאכיל" את עצמנו בקנאה, בהתנשאות, בפחדים, בקנאה, בלשון הרע, בביקורתיות, או לבחור בראיית האחר, באמפטיה, בהכלה, בעזרה לזולת ועוד ועוד…

איזו פרשנות אנחנו רוצות לתת לכל מצב שבו אנחנו נמצאות בכל מערכת יחסים שלנו?  יכולת הבחירה הזו תופסת לא רק לגבי עצמנו, אלא גם לגבי האנשים שאנחנו בוחרות להימצא בחברתם – אם נזהה סביבנו אנשים שבוחרים להאכיל את הזאב הרע שבהם,  אנו נשמע מהם יותר כעס, מרמור, עלבון. האנשים האלו יותירו אתכן מרוקנות מאנרגיה.

הנחת הבסיס שלי היא שכל בני האדם נולדו עם מידות טובות. הדבר הטבעי לאדם הוא לבחור בטוב. בחירתו במה שנחשב רע, לפי תפיסתי, היא לא מתוך רוע בסיסי, אלא מתוך סיפור חייו הפסיכולוגי, טראומות עבר, פצעים ושריטות, חוסר מודעות ועוד.

 סינרגיה עם עצמי

בדמיוני אני רואה את העולם כמו גוף האדם. לכל איבר תפקיד משלו. כל איברי הגוף עובדים יחד בסינרגיה – כך העולם וכל תכליתו להיות בסינרגיה עם כל חלקיו. כשאני מקיימת בתוכי את הערך של "ואהבת לרעך כמוך" אני מרגישה בתוכי אחדות: אחדות מחשבה, אחדות כוונה. מתוך המקום של להיטיב עם האחר אני מגיעה לדיוק שלי את עולמי הפנימי. כשאני חיה לפי "ואהבת לרעך כמוך" מתוך עוצמה שאני רואה גם את עצמי, אני יודעת שאני יכולה לאהוב את האחר.

 "מלכותא" – את מי אני פוגשת שם?

את זו שיודעת שמגיע לה לעשות מה שהיא רוצה ומה שהיא רוצה וזה לא בא על חשבון אחרים. את זו שתהיה הגרסה הכי טובה שלי, ותהיה בהלימה והרמוניה עם היקום ועם יתר הבריאה.

המלכה שבי.

היא קיימת בי.

היא נמצאת בי.

היא העתיד שלי.

ככל שאתחבר איתה יותר בהווה, כך היא תהפוך להווה שלי יותר מהר.

המלכה נמצאת בכל אחת, רק צריך לאפשר לה להיוולד.

אני מאמינה בלב שלום שזוהי מהותנו, הרי בני מלכים כולנו.